אז לאן בעצם זה הולך?

המציאות שהעולם נקלע אליה מורכבת והיא אינה מובנת כלל לאזרח הפשוט שכל רצונו כרגע לפחות הוא לחיות. 

תשוקה למסעות קניות

עוד לפני בואה של הקורונה הרצונות היו גדולים יותר, תשוקה למסעות של קניות התגנדרויות חופשים ותאוות של העולם ומה שיש לו להציע. 

האדם וכך זה מן הטבע, לא הצליח להתגבר על תאוותיו וגם למען האמת לא רצה. התמכרנו להנאות למילויים לשפע אינסופי שפצע אותנו אבל אנחנו המשכנו לרדוף אחר השלל מדממים.

ואז הגיעה הקורונה. האם רצינו שמשהו יעצור אותנו? האם היינו חייבים שכח גדול מאיתנו יפסיק את הטרפת שחיינו בה? נדמה שכיום יותר ויותר ישנה הסכמה והבנה שכך היה צריך להיות וטוב שכך קרה. 

הקורונה עצרה אותנו מלכת אחר הרצונות הבלתי נשלטים שלנו, אולם התהליך שאנו עוברים עמה הוא כואב. הפער שנפער עם מחיקת הטוב שפעם היה לנו לכאורה כמובן הותיר אחריו ריק ופער חלל ותהום שמלאים בפחד וחשש. מה יהיה. האם נוכל להמשיך לחיות ככה? איך יראו החיים? האם אי פעם נצליח להתקיים בלי לרצות את מה שהיה לנו? האם ההנאות שידענו רק אותן יתחלפו בהנאות אחרות כאלה שאינן מותירות אחריהן שובל של פגיעה בזולת?

האנושות חייבת ללמוד מההתחלה את התהליך שמוליך אותה הטבע. מתחילת הבריאה ועד לעכשיו והלאה, מהו הטבע, מהם חוקיו ומה תכליתו. דווקא העיסוק בקיומיות העמוקה ביותר של האדם היא זו שתחליף את הצורך במילוי החור הנפער, זה שאינו מתמלא ולא יתמלא לעולם אלא באמצעות לימוד טבע האדם.

ובלי הקורונה לא היינו יכולים להיות בתהליך הזה בהכרה והנה לנו מתנה נהדרת שקיבלנו – פקיחת עיניים לעבר העולם החדש שבפתח. הקורונה היא משבר, וכמו כל משבר יוליד אחריו התפכחות והזדככות והתחלה מחודשת עם כוחות מחודשים ותקווה.

העיניים של האנושות נפקחות כעת וזהו תהליך כואב אך הוא יכול להיות יותר מעודד ופחות קשה, אם נשלב יד ביד וביחד נצליח למלא את החלל שבלבנו במילוי נצחי.