יום כיפור

את יום כיפור הראשון שלי שבו בחרתי לצום אזכור תמיד. הייתי נערה בגיל העשרה המאוחר, באותו זמן התקרבתי אל הדת. זה לא היה מובן מאליו. הרי נולדתי במדינה שלא קיימת עוד – ברית המועצות. מדינת הפועלים, הקומוניזם, ללא הבדל בין דת ומין ובמיוחד דת. אז לאחר ששערי הברזל נפלו והיום המתקדם נכנס בדהרה אל תוך חיי אני דווקא בחרתי להכיר את היהדות ולא סתם, לעומק כדרכי. הרגיש לי שיש בה, ביהדות משהו שאני לא רואה אותו או לא למדתי עליו אבל הוא שם, חי וקיים וכל שעליי לעשות הוא להתעקש ולחפש. 

אז באותו יום כיפור שהיה יום רגיל, לא חופשי כמו בארץ, בחרתי להעביר בבית משפחת שליחי חב"ד שהגיעו מיד עם נפילת המחסומים. הייתי קרובה, ממש בת ביתם. הילדים שלהם אהבו לשחק איתי, הייתי מקריאה להם סיפורי צדיקים בעברית שבינתיים למדתי תוך כדי חקר התנ"ך, התהליך והסידור. ככה למדתי עוד נדבך בתרבות היהודית. אז באותו יום כיפור כאמור התנחלתי בביתם, זה היה מקובל. אנחנו, בני נוער צעירים סקרנים, בנים ובנות והם יהודים אורטדוקסים. יחד אכלנו סעודה מפסקת, הלכנו לבית הכנסת שהיה באותו זמן בשיפוצים ובעצם התפילה התקיימה בטרקלין. דבר לא הפריע, לא רעש רחובות סואנים, לא הלכלוך של הבניה ולא הפיגומים מסביב לקירות. פתאום הרגשתי מין שלווה כזאת, שקט נעים ושירה של תפילה חרישית מלאה את האוויר. 

למחרת הגענו שוב לתפילה, ארוכה, מייגעת והעיקר מלאה ברגשות, מחשבות שהציפו אותי. שאלתי את עצמי האם שמירה הדוקה על מנהגי החג, תפילה מעומק הלב וצדקה באמת מסדרים לנו כרטיס לעולם הבא? ואיפה הוא העולם הזה? מתי משיגים אותו? רק לאחר המוות? אז מה הטעם בחיים? לרוץ מסביב לזנב במירוץ של החיים, לפגוע ולהיפגע, לבקש סליחה וזהו? אלו שאלות שנקרו בראשי אך עליהם טרם קיבלתי תשובה. וחיפשתי, הרבה, חזרתי בתשובה, עליתי לארץ, הגעתי ברגל בשבת לכותל לתפילה של שבת 3 ימים אחרי שעליתי לארץ, מהקצה השני של ירושלים שבחרתי להתגורר בה. ועדיין השאלה נותרה ללא מענה. בחגי תשרי הראשונים שלי בארץ ביקרתי במשפחות חרדיות שאת בנותיהם הכרתי משליחות שלהן אצלי בעיר. הם קיבלו אותי כבת בית, האכילו אותי ולקחו אותי לטיולים שלהם. באמת שהשקיעו המון בי אך השאלה שלי עמדה איתנה בליבי. בשביל מה אנחנו חיים? מה המשמעות? קיבלתי השראה מהמאמר הזה.