לקום מחר בבוקר לעתיד טוב יותר

מה נמצא באמת על סדר היום שלי? לא פוליטיקה, בוודאי שלא. כל הוויכוחים האלה לא יובילו את העם שלנו למקום טוב. אנחנו ידועים בסכסוכים, עד היום מחפשים ולא מוצאים עשרה מתוך שניים עשר השבטים שלנו, לא ככה? אז בתכלס, רק על עצמי לחשוב ידעתי, צר עולמי, כעולם טיפוסי של אדם מערבי. חשובים לי הילדים שלי, הבעל, הנכד כמובן, אבל כל אלו חשובים כי דרכם אני מגדירה את האני שלי, עד כמה הצלחתי, מה השווי העכשווי שלי. ככה זה היום, קשה לצאת מגבולות האני ולהרגיש משהו מחוץ לי. אני נחשבת לאדם בסדר כזה, לא איזה נדבנית דגולה, אבל מתחשבת בבריות באופן יחסי. לא מכירה את השמות של השכנים שלי, ואפילו את הפרצופים שלהם לא טרחתי להכניס למאגר הזיכרון, אבל לא מפריעה לאף אחד, עד כמה שאפשר, זאת אומרת, עד כמה שזה לא יבוא על חשבוני. זה המקסימום נתינה שלנו היום, לא? הפכנו לטיפוסים מאוד לא חברתיים.

בשיחות סלון עולה הדאגה מדי פעם על גורל החינוך, על עתיד המדינה, אבל אנחנו לא קושרים את זה בכלל להתנהגויות היומיומיות שלנו. כאילו שאין קשר בין רמת התרומה החברתית שלי, לבין מצב המדינה. כאילו שאפשר לחנך דור שלם לאמפתיה בלי שניתן דוגמא אישית, יומיומית. כנראה שזה לא ככה עובד. אומרים שהורים לא יכולים לדבר על התנהגות טובה, הם צריכים להדגים אותה. ככה גם בחיי היומיום. אתה צריך להדגים, ממש להפגין התנהגות חברתית שופעת כדי שהיא תהפוך לנורמה חברתית, למשהו שכולם ישאפו אליו, שיחדור למסדרונות בתי הספר, אל השכונות ואל החנויות, ויהפוך את כולנו לנעימים יותר מבפנים. אני לא מדברת על חיוך מעושה, אנגלי שכזה, של נימוס, אלא לבביות אמיתית, שתחדור אל לב הסובב אותך, וירפא את פחדיו שנוצרו מחיים בתוך עולם עשוי פלסטיק ומנוכר. אין לי תכניות לצאת מהבית היום כי קר בחוץ, אבל אני מבטיחה לעצמי, וגם לך, שכבר מחר, על הבוקר, מתחילה את השינוי.

תובנות